מופע 6/50 — תחושות רעות ושיווק ממומן

סיימתי את המופע הקודם עם תחושות מעורבות. מצד אחד היו הרבה אנשים בקהל והיו קטעים מוצלחים מאוד, מצד שני הרגשתי שאני רחוק מאוד מהמופע שאני רוצה שזה יהיה.
אני מודע לעובדה שמדובר בתהליך, ומניסיוני ביצירת המופע הקיים שלי אני מכיר בעיקר צורת יצירה אחת — התמדה והקשבה. לעשות מה שיש ולהיות בהקשבה לקהל תוך כדי המופע, כדי להבין אט אט לאן לנווט את הספינה.
אני זוכר את התקופה שבה התחלתי לעשות מופעי רחוב בנמל תל אביב לפני כמעט 20 שנה. מופעים שבהם הקהל התאסף בתחילתם ועזב אחרי הקטע המוצלח הראשון. התאסף שוב, ושוב נעלם חלקו אחרי קטע השיא הבא. אני זוכר את התהליך שבו התחלף כל המופע לאט לאט, עד שהתקבע בתור המוצר המוצלח מאוד שהוא היום.
אותו סיפור עובר עלי גם הפעם, בשינויים קלים וכאלו שפחות קלים.
התמימות של האיש הצעיר שיוצא אל הרחוב וחוזר עם כובע מלא מטבעות, מאושר מהנס שקרה לו, מהקהל שבא, צחק ומחא כפיים — עברה לה. יותר קל להיות על רצף היצירה בלי מודעות לאורך התהליך או לרמה אליה שואפים להגיע.
הצורה הבוגרת יותר שבה אני רואה את התהליך קשה לי. אני רואה הרבה יותר את כל מה שחסר עדיין במופע במתכונתו הנוכחית, ומתקשה לפעמים לסדר את כל הדברים שאני יודע שצריך לעשות.
אחרי שהחלטתי שבוע שעבר — בהחלטה גדולה מבחינתי — להופיע כל שבת שאוכל ולתעדף את ההופעה הזו על כל הופעה אחרת, כדי לייצר רצף של עשייה וכדי להקל על השיווק: במקום "יש לי מופע מדי פעם בשבת, תבדוק באתר" — עברתי ל"יש מופע כל שבת". זה אמור להקל על כל אחד את תהליך ההחלטה האם לבוא.
ובמקביל זה מכניס אותי למצב שבו כל שבת אני צריך קהל.
הפילוסופיה הבסיסית שלי בנושא קהל היא שמופע מעולה מביא קהל לבד. הבעיה היא שהדרך למופע מעולה רצופה מופעים טובים — אבל לא כאלו שישאירו את הקהל היוצא עם רצון עז להמליץ לכל החברים שלו. אני יודע שאני בדרך לשם, אבל לא הגעתי. התקווה היא להגיע לשם לפני שאגיע ל-50 המופעים של הסבב הנוכחי.
אז החלטתי לשים תקציב על קידום ממומן. היה לי סרטון מוצלח לתחושתי — 10 דקות נהדרות מהמופע עם המתנדבת — והייתי אופטימי שעריכה קצרה תביא אותי לסרטון שמי שיראה אותו ברשתות ירצה לבוא למופע עם המשפחה.
טעיתי בגדול.
הצלחתי להביא אל האתר מאות אנשים ביומיים שרץ הקמפיין — ולמכור 0 כרטיסים. אולי הקמפיין עזר בדרך עקיפה למכור 7 כרטיסים, אבל אני לא יכול לדעת את זה בוודאות.
לקראת יום חמישי התחילו תחושות לא נעימות של כישלון. הייתי על כמות כרטיסים קטנה מאוד ועוד מכירות לא הגיעו. המצב שיתק אותי והביא אותי למחשבות על הפסקת הפרויקט. אבל לא ויתרתי. אני יודע שהדרך לשינוי עוברת בחוסר הצלחה — והנה, אולי חוסר ההצלחה הראשון הגדול שלי בפרויקט מגיע.
בבוקר יום שבת יצאתי לסטודיו בידיעה שיש לי 11 אנשים בקהל. אחרי 48 שעות של מחשבות לא נעימות ותחושת כישלון כללית. ביום חמישי בערב ישנתי בסטודיו, ורצף המחשבות הביא אותי למקום שבו בקושי הצלחתי לראות בעצמי ערך. לא הצלחתי לייצר מחשבות חיוביות ואופטימיות, אבל ידעתי שאני ממשיך. בינתיים.
בדרך להופעה, בצורה סימלית אולי, נדלקה ברכב נורת אזהרה של המנוע והרכב עבר לנסיעה איטית ומבוקרת.
לפני ההופעה עברתי כמה פעמים בבית הקפה של שדרות האמנים והזמנתי את הקהל לבוא — לא רק בשבילי. גם בשביל הקהל שכבר קנה כרטיסים, שמגיע להם מופע עם אנרגיה.
בסוף היינו 20 וקצת אנשים. היה מופע מוצלח לטעמי, וכזה שהשאיר אותי עם דברים קונקרטיים שאני רוצה לעבוד עליהם לשבת הבאה.
תודה רבה לכל מי שבא למופע השישי.

דברים שאני רוצה לעשות:
לשנות את מבנה התפאורה ולנקות את מראה הבמה.
לעבוד עם עין חיצונית שתאפשר לי לעשות חזרות מסודרות עם פידבק בזמן אמת, ועוד ראש יצירתי שיעזור לי להניע את המחשבות על המופע.
לשפר את העמוד אליו מגיע הקהל מהקמפיין ברשת — מי שלא יודע על מה מדובר ולא קיבל המלצה חמה מתקשה מאוד להחליט לקנות כרטיסים.
להתמיד.
להקשיב לעצמי — (ראו בסרטן למעלה): "בוא, אל תישבר באמצע, בוא עד הסוף."